הרבה זמן לא כתבתי. שלוש השנים שעברו מאז הפוסט האחרון טמנו בחובן הרבה שינויים כולל לידתו של בני השלישי.
אז בין הנקה להנקה והזמן שיש לי לחשוב האצבעות החלו לדגדג... 
פתאום יש לי הרבה מה להגיד. פתאום הכובע המקצועי מתערבב עם האימהות וזווית הראיה משתנה.
אז שימו לב... הנה זה בא...
אימת האימהות...
חשבתי שעליי זה יפסח... קצת כמו בסרט 10 הדיברות שאלוהים פסח על הבתים המסומנים (למי שמכיר את הסרט). 
לפני שבועיים נכנסתי לכוננות.
לארבל מלאו 4 חודשים והחלטתי שאני לא אפול לבלאגן שיוצר משבר גיל 4 חודשים.
הרי אני יודעת את כל מה שאפשר (או יותר נכון אי אפשר לעשות) ואת כל מה שצריך לעשות כדי לצלוח אותו במינימום נזקים.
לא אכניס הרגלים שלא היו קודם, אמשיך להרדים כמו שהייתי עושה (גם אם זה על הידיים), לא אניק בכל התעוררות כי אין סיבה שיאכל יותר פתאום. 
ולמרות שארבל היה חולה, המשיך לפנק אותי ברצף שינה של 7 שעות ברצף מהאכלה האחרונה (שזה לא הנורמה חשוב לציין לכל מי שקורא ואומר שאצלו זה לא כך)


ופתאום, שלשום, אכל כרגיל פעם אחרונה ב20:00/21:00 אבל התעורר בחצות אחרי 4 שעות... ! 
שעתיים מרגע שהנחתי את הראש... איזה יאוש... 
ואח"כ שוב ב-4:00 ואז לא נרדם ישר בהנקה והייתי צריכה להסתובב איתו בחדר במשך 40 ד' עד שנרדם... 
אבל הוא כבר בן 4.5 חודשים... מה עכשיו?... די, אנחנו כבר לא בגיל... היאוש החל להשתלט עלי. 


עצרתי, לקחתי נשימה והחלטתי לנקוט בגישה הגיונית. 
לא נורא, אנוח במהלך היום. 
אבל גם ביום כל הרדמה החלה להיות מלחמה... 
עד היום היה נרדם בקלות על הידיים ופתאום החל להתנגד, לנפנף בידיים וברגליים עד שהגוף שלי לא מצליח להחזיק אותו. 
והתסכול גובר, כל היום זה מלחמה על השינה...
זה לא אני... זה הוא...
שוב לקחתי נשימה ושמתי לב שזה לא שהוא עייף ומנסה למנוע מעצמו שינה (מנטרה שעד היום דקלמתי לעשרות משפחות) 


הוא לא מצליח להירגע. והוא מסכן!! ממש מתקשה להרפות וללכת לישון. 
באותו רגע, זוית ההסתכלות שלי השתנתה. 
הוא צריך עזרה! הגוף שלו גדל, הופך להיות יותר תנועתי ומפריע לו לעשות לבד מה שעשה עד לפני יומיים. 
החלטתי להפסיק לחשוב על הקושי שלי ולראות את הקושי שלו. 

אני שומרת על סדר היום ויהי מה (שזה להרדים כל שעה וחצי גג). לא נכנעת, לוקחת אותו על הידיים והפעם במנח ניצב של בטן לבטן (בכל זאת כבר לא נוח לו ורוצה לראות עולם) וכמובן נושמת. 
ברגע שאני הייתי רגועה יותר, ראיתי שגם הוא פחות מתנגד. המהמתי לו באוזן מנגינה, הסתובבתי דקה על הידיים כשהוא עם הרגליים כפופות ולא מיושרות וכשהרפה, התיישבתי איתו על הספה כדי שלא יתרגל להירדם בתנועה. 
פלא!  
ההרדמות עדיין לא פשוטות אבל זה לא מלחמה.
עצרתי את האוטומט האימהי, נתתי פרשנות אחרת לסיטואציה והתגובה שלו השתנתה.
אין ספק שהקושי הוא של שנינו, אבל כשנטרלתי את החלק שלי, לשנינו הפך להיות יותר קל. ​

לפני כמה ימים חזרתי מפגישה עם משפחה שגרה מרחק של שעה נסיעה מהבית. 
הדרך היתה ירוקה ושלווה וכהרגלי, מצאתי את עצמי משחזרת את מהלך הפגישה במוחי. מנגנון ביקורת פנימי שכזה. 
מולי ישבו זוג מקסים, אנשים משכמם ומעלה שכל משאלתם היתה לישון טוב בלילה ולא לראות את 5:00 בבוקר בשעון. 
ישבנו ועברנו על תוכנית השינה. 
דיברנו על תזונה, על סדר יום, על הקשרי שינה וחלונות שינה ותוך כדי השיחה יושבת מולי האמא המקסימה הזו, פותחת זוג עיניים ואומרת לי שהיא לא מאמינה איזו אימא גרועה היא ובת זוג איומה לא פחות. 
ולמה היא כל כך החמירה עם עצמה?
יומיים טרם הגעתי, במהלך היום שהתפתח לאחד הלילות הכי גרועים שהיה להם מאז נולדה הקטנה, משכה מעט את ההשכבה של הקטנה וויתרה על שנת אחה"צ, כי מרוב יאוש קיוותה שהקטנה, תגיע למיטה עייפה ובלי שום בעיה תירדם כאשר בעצם ההפך הוא הנכון.
בנוסף, ככל שהתקדמה הפגישה, הבינה עד כמה האינטואיציה של בן הזוג שלה נכונה. 
כי הוא משכיב אותה לישון כשעייפה...
הוא נותן לה דייסה לפני האמבטיה (ובעצם מיישם הלכה למעשה את טקס השינה כולל ארוחת הערב) והוא גם נותן בקבוק קינוח אחרי האמבטיה שמעייפת ומרעיבה. 

היה מדהים לראות איך במהלך הפגישה הסתובבה לבן הזוג ואמרה לו כמה שהוא מדהים, איך הוא כל כך יודע מה לעשות וזו לו אבהות ראשונה...

בסיום הפגישה היא היתה נרגשת והודתה לי מאוד. אמרה שבשעה וחצי האלה שבילינו יחד, למדה מה שלא למדה בכל שבעת החודשים האחרונים.

ואני?
אני למדתי מהם עד כמה (יותר ממה שהספרים מלמדים) חשוב האמון בפרטנר שלך.
אומנם אנחנו אמהות ואנחנו חיים בחברה מטריאכלית, אבל יש שם מישהו שהולך לצידנו ו(לפעמים) גם לו יש אינטואיציה "אימהית" שמרוב רעשי רקע, אנחנו לא מצליחות להטות את האוזן ולשמוע אותה.... ​

לפני כמה חודשים יצא לי להתחיל תהליך עם משפחה שלה שני ילדים.
ההורים קיבלו את אותו מייל מפורסם (ראו פוסט קודם) וקפצו על ההזדמנות לעשות שינוי. 

כבר כשקיבלתי את השאלונים ידעתי שיהיה כאן תהליך מאתגר מהסוג שאני אוהבת :-)
מאתגר משתי סיבות. הראשונה, לשני הילדים יש קשיי שינה וההורים מסיימים את הלילה במיטה של הקטנים.
השניה, כי הילד הקטן לא ישן במיטת תינוק אלא על מזרונים ושמיכות. מעין "קמפינג" קטן וחמוד.
מישהו אמר חיי זוגיות?...
נפגשנו אצלם בבית, עברנו על התוכנית, עשינו התאמות למצב המיוחד שלהם ויצאנו לדרך.

השינוי הראשון היה לתת יותר שינה במהלך היום ולהשכיב לישון לפי השעון ולא לפי סימני העייפות והתוצאה לא איחרה לבוא: שיפור משמעותי במצב הרוח של הילדים ושל בני הבית ומיעוט התעוררויות בחלק הראשון של הלילה. אבל עדיין, היו ההתעוררויות באמצע הלילה וההורים היו מסיימים את הלילה אצל הקטנים במיטה. 
מתהליכים אחרים שעשיתי עם משפחות ידעתי שאם ההורים מספיק עקביים, אפשר לראות תוצאות תוך שבוע- שבועיים.
לא הצלחתי להבין איך אחרי 3 שבועות ההורים עדיין מסיימים את הלילה ב"מחנה" של הקטנצ'יק.
לאחר תחקור מעמיק דקה אחרי דקה, התברר שהילד מגיע למזרון כשהוא מנומנם אחרי שנרדם על הבקבוק .
כשהילד ישן, קצת קשה לעשות תהליך למידה :-)...
שינסנו מותניים ליוויתי אותם בשיחות טלפון ארוכות ומכילות ושמנו גז על תהליך ההירדמות בערב. 
ואז הגיע פסח....

היה לי ברור שבמהלך החג והילדים בחופשה יהיה כאן שובר שגרה רציני וחיכיתי לטלפון מיד אחרי החג כדי לתכנן איך חוזרים למסלול. 
הטלפון לא הגיע. ניסיתי להשיג אותם כמה פעמים לשמוע מה נשמע ואיך הולך.
בוקר אחד, אחרי שלא שמעתי מהם קרוב לעשרה ימים, הגיע המייל הבא:

..."שלא תחשבי שאנחנו מתחמקים חלילה. פשוט באמת לא מוצאים את הזמן למרות שכל פעם אנחנו מתכננים להתקשר (המייל הזה מחכה מהבוקר שאסיים אותו ורק עכשיו הגעתי אליו שוב)
"סדרת החינוך" לא ממש עובדת לנו כרגע וכמובן שאנחנו לוקחים זאת על עצמנו. הקטן היה חולה מספר ימים ואח"כ היינו בחופש ושבירת שיגרה מוחלטת ואח"כ שוב עם חום בקיצור לא ממש נוח לסדרת חינוך.
לקחנו מהלמידה איתך מספר דברים חשובים שאנחנו ממשיכים לאמץ אבל כרגע אנחנו צריכים קצת מנוחה בשביל להתחזק ולחזור לסדרת החינוך"...

היינו ארבעה שבועות בתוך התהליך... כבר היה נראה שיש אור בקצה המנהרה ...
מאכזב.
פעמיים. 
פעם אחת כי ממש רציתי והאמנתי שהם יכולים לזכות מחדש בזוגיות שלהם ובשינת הלילה המתוקה והשלווה והפתיע אותי שלא היה להם את הכוחות להתמודד עם התהליך ולהיות עקביים.
פעם שניה, כי אחרי ליווי אינטסיבי וקשר מיוחד שנרקם, הפסיקו את התהליך דרך הודעת מייל.
אני חושבת שהתובנה הכי חזקה שאיתה יצאתי מהתהליך איתם היא שזה לא ה"מה" אלא ה"איך".
יועצת שינה זה לא סתם עוד איש מקצוע. אנחנו נכנסות לכם לחדר המיטות תרתי משמע... ומלוות אתכם כמעט חודשיים באינטנסיביות כמעט יום יומית. 
גם אנחנו נקשרות רגשית אליכם כי אם לא ניקשר אליכם, התהליך לא יהיה אותו הדבר...

אני מניחה שאתם שואלים איך באמת התחלתי...
מדוע הגעתי לייעוץ שינה כבר כתבתי בפוסט הראשון אבל התכל'ס הוא המעניין.
לפני ארבעה חודשים קיבלתי בעיטה קטנה בטוסיק ממקום שבו עבדתי. עבדתי בארגון ציבורי שהוא מוסד ללא כוונות רווח בתפקיד בכיר עם המון אחריות. מסוג העבודות האלה שאי אפשר להפיל את העט וללכת. 
העבודה ליוותה אותי גם אחרי שעזבתי את המשרד. 
ואז אחרי יותר משנתיים (שהיו לא פשוטות) שמחתי שמישהו קיבל בשבילי את ההחלטה והחליט שהפונקציה אותה מילאתי, לא הכרחית לארגון. 
הייתי אז בתחילתו של הסטאז' ורציתי להשקיע את כל כולי בסיום הלימודים.
התלבטתי האם מתאים לי להיות עצמאית ואיך אחרי שכל חיי הייתי שכירה, אצליח לעמוד באותה רמת החיים שהייתי רגילה אליה רק כעצמאית. .
​
אז קרו שני אירועים מכוננים. 
הראשון, חברה של חברה חיפשה מישהו להתנסות בטיפול רפלקסולוגי במסגרת הלימודים. זה לא היה טיפול שגרתי וכלל תשאול ואבחון. 
מהטיפול הזה יצאתי עם תובנה מדהימה שצריך לשחרר ומה שצריך להגיע יגיע. אם אנסה להחזיק את החבל בכל הכוח, לא אהיה שם כדי לתפוס את ההזדמנויות שמגיעות.
עבר שבוע, עברו שבועיים, את מה שלמדתי בטיפול סגרתי בקופסה in the back of my mind. 
המשכתי לחפש משפחות עייפות. בשן ועין הצלחתי לגרד 3 משפחות שהיו מוכנות לתת לי הזדמנות ולהכניס אותי לביתן כדי לנסות לשפר את הלילות שלהם. הייתי צריכה 6...
באחד הבקרים שישבתי על המחשב, קיבלתי הודעה דרך אחת הרשתות החברתיות ממישהי שהכרתי במרכז הערכה במסגרת חיפושי העבודה.
היא שאלה מה שלומי ואם כבר מצאתי עבודה. סיפרתי לה על התחום החדש שקוסם לי ובנימוס, שאלתי אם אכפת לה להפיץ לחברות שלה מייל עם פניה למשפחות עייפות. 
אמרה שתעשה זאת בשמחה וסיימנו את השיחה.

את מה שקרה אחר כך, גם בחלומות הכי ורודים שלי לא יכולתי לחלום...
פתאום מגיע מייל ממשפחה עייפה. חזרתי אליהם ופתאום תוך כדי שיחה, מגיע עוד מייל ואחריו עוד מייל ואז גם יש לי שיחה ממתינה ובקיצור, במשך יותר משעתיים ישבתי מול המחשב על הטלפון והלב מתחיל להשתולל... ובלי להסתכל במראה, כבר הרגשתי שאני נהיית לבנה.
איך אחזור לכל ההורים העייפים? איך אצליח להיפגש עם כל ההורים העייפים האלה?
ללא ספק זה היה בוקר מאתגר. וגם השניים שהגיעו אחריו.
כל פניה קיבלה מענה (אני מקווה שלשביעות רצונם). הייתי צריכה 6 משפחות והגעתי ליותר מכפול מזה. 


זוכרים את מה שקיבלתי בטיפול ההוא?
היקום מזמן לנו הזדמנויות בשפע. אנחנו רק צריכים להיות פתוחים לקבל ולהיות שם ולאסוף אותן. 

מכירים את החברים האלה שמתי שלא פוגשים אותם הם עירניים וצלולים ואתם עם שקיות שחורות מתחת לעיניים? מכירים את אלה שיוצאים פעם- פעמיים בשבוע בכיף שלהם ומשאירים את הילדים עם סבתא או בייביסיטר בלי לחשוש?
כשבכורתי נולדה הסתכלתי על החברים האלה בסוג של קנאה. אומנם היא ידעה לישון לילה שלם אבל ההשכבות היו פשוט סיוט...
למרות שאני מאמינה בלדבר עם הילדים ולספר מה הולך לקרות כאיזשהו סוג של ביטחון, אם היינו רוצים לצאת בערב, לא הייתי אומרת לה כדי שלא תתעורר (היתה לי מן תיאוריה כזו שאם אומר לה, דווקא אז היא תעשה סקנדל ובחיים לא נצליח לצאת). כל ערב היה לוקח המון זמן להרדים אותה ורק אני הייתי יכולה להרדים אותה. לצאת לסרט? למי יש כוח אחרי שאני מבלה שעה בלהרדים אותה?
בסוף מצאתי את עצמי נותנת לקטנה לבכות כשאני נכנסת ויוצאת מהחדר שלה. להגיד שהייתי שלמה עם זה? קשה לי להגיד אבל הילדה למדה להרדם לבד. 
למה אני בעצם מספרת את זה? כי יועצת הנקה לקחתי, קורס הורות ראשונית עשיתי (על 2 חלקיו) וגם בליווי התפתחותי הייתי. יועצת שינה? לא חשבתי לרגע לקחת...
הרבה הורים כמוני, חושבים שברגע שנולדים הילדים ואנחנו משנים את הסטטוס מזוג צעיר להורים, נגזר עלינו להיות טרוטי עיניים משועבדים להשכבה של הילדים. 
היום, כשאני מגיעה למשפחות הביתה, אני נתקלת בהורים שקצת מזכירים לי אותי ואת בן זוגי בשלבים האלה. 
זה מתחיל בטלפון מהסס, בדר"כ מאמא טרוטת עיניים שמספרת על הקושי אבל היא מתבלטת האם הם צריכים יעוץ ואולי זה רק משהו קטן שאפשר לפתור בטלפון. אפשר לחשוב שזו בושה לרצות את השינה שלנו בחזרה... 

חוסר שינה זה לא גזירה משמיים :-)
תחשבו על זה...
​

נעים להכיר. אני עדי, אמא ליובל ועומר.
הפכתי לאמא לראשונה לפני 4 שנים וכמעט כמו בכל דבר שאני עושה בחיים, הסקרנות והרצון להצליח בתפקידי החדש כאמא הביאו אותי לקרוא ו"לחפור" כמעט בכל ספרי ההורות הקיימים על המדף. 
ההורות הראשונה היתה לפי הספרים. 
הבכורה היתה (ועדיין) "ילדה מלאך" כמו שהלוחשת הגדירה. ילדה רגועה שישנה כמעט מהרגע שחזרנו מבית החולים. למעט אפיזודה קצרה סביב גיל חצי שנה, הילדה ידעה להרדם לבד. 
ההורות השניה, הביאה איתה הורות אחרת. רגועה יותר,מאפשרת וזורמת, כמעט כמו לרכב על אופניים ושוב ילדה שיודעת לישון... 
מכיוון שחפרתי בספרים, בפורומים ובמעגלי אמהות, מצאתי את עצמי משתפת בידע את החברות שלא התברכו בתינוקות שישנים רצוף ועדיין זה לא הרגיש לי מספיק. 
רציתי לגבות את האינטואיציות בידע פורמלי ובחרתי ללמוד ייעוץ שינה בגישה גמישה שמאפשרת התאמה לכל משפחה ומשפחה.
גישה שמאפשרת לנו כהורים להסתכל למחרת בבוקר על הילד או הילדה ולהרגיש שמה שאנחנו עושים זה בסדר. מצד אחד מחזירים לעצמנו את הלילות מלאי השינה ומצד שני לא גורמים לו/לה "נזק" בזה שלא החזקנו על הידיים וקיפצנו על כדור כדי שירדם (גם אם זה כרוך במעט בכי).

הניסיון האימהי בשילוב ההשכלה הפורמלית מעולם הארגונים והקבוצות מאפשרים לי להביא לתהליכים זוית הסתכלות אחרת, מכילה אבל מכוונת להשיג את היעד הנכסף: שינת לילה רציפה ושקטה. 
נשתמע בהמשך :-)
​