יגעת ומצאת? תאמין!

חייבת להגיד לכם שכמו כל פולניה, אני לא ממש יודעת לקבל מחמאות אבל המכתב שקיבלתי בשבוע שעבר עשה לי חשק עז להשוויץ.
אז הנה לכם, המכתב המרגש של אמא של נעה. 
כן ירבו...

עדי,
תהיתי אם להתחיל בהתחלה, שהיא כל כך רחוקה, או בסוף שהוא כל כך קרוב וכל כך מרגש ומהנה. המילים שעולות לי בראש הן "ופתאום נהייה שקט... והיא ישנה"...
8 חודשים אנחנו סביב השינה. קוראים, לומדים, מתייעצים, מתייאשים... אך גם חדורי אמונה בנו ובילדתנו הקטנה.
בהתחלה, פניתי ליועצת שינה ידועה. 
ישבתי שעתיים בפגישה איתה, הקשבתי, הנהנתי, אך הרגשתי שהיא לא מבינה – לא את נעה ולא אותי.
הבטן "ידעה" שנעה לא מתאימה לכל תאוריה ולא כל תאוריה מתאימה לי ולערכים ולתפיסות שלי את תפקידי כאימא של נעה.
לקחתי את מה שהתאים לי ואת השאר שמתי בצד. המשכתי בלמידה העצמית, המשכתי להתייעץ עם אימהות אחרות ובפורומים שונים.
היו ימים טובים יותר ופחות, אך כשהמצב החמיר פניתי ליועצת שינה אחרת - גם ידועה ומצליחה.
חשבתי שמפה תבוא הישועה ומצאתי את עצמי באותו מקום. "תעשי ככה..." - אבל זה לא מתאים לנעה.
"אז תעשי ככה..." -  אבל אני לא מאמינה בזה. שוב לקחתי את הטיפים שהתאימו והמשכתי בדרכי.
הקושי הגדול ביותר היה בהרדמות.
בבוקר ובצהריים רק על הידיים, אחרי בכי ממושך.
השיא היה בערב – שעה וחצי של בכי ומאבק. מעבר בין ידיים למיטה, לאבא ובחזרה אלי.. שעה וחצי ערב ערב... מעייף! מתיש! מייאש!

ואז שוחחנו.
פרשתי בפנייך את משנתי – אני לא רוצה שהיא תבכה כשהולכת לישון.
לא רוצה שתחשוב ששינה זה עונש.
לא רוצה שתחשוב שאני נוטשת אותה ונפרדת ממנה. כן רוצה ללכת עם הקצב שלה וההבנה שלה, תוך שמירה על הגבולות שלי וכמובן על השפיות שלי.

כמו כולן אמרת "תעשי ככה וככה" – אבל אחרת... הבנת את כוונתי, את הצרכים שלנו ובעיקר את הקצב שלנו – שאם זה ייקח יותר מכמה ימים זה בסדר, שאם צריך לעשות טיפה אחרת זה גם בסדר.
התקשרת, עקבת, עודדת, נתת עוד טיפים, היית איתנו בתהליך.
בשבוע שעבר קרה הנס!
שנת צהריים, מניחה אותה במיטה, אומרת לה שאני אוהבת אותה וכבר חוזרת – כי האמת שהייתי צריכה לשירותים. תכננתי לחזור ולשבת לידה עד שתירדם. יצאתי, שמעתי אותה מתבכיינת, קראתי לה בקול רם שאני כבר חוזרת ו.... פתאום נהייה שקט! הצצתי- הילדה ישנה!
מקריות? 
יום שישי, מניחה אותה לשנת בוקר. היא מפטפטת. אמרתי לה שאני אוהבת אותה, ושאם היא צריכה אותי שתקרא לי ויצאתי. כמה דקות של פטפטת ו... פתאום נהייה שקט! אני מציצה – הילדה ישנה!
בעלי מצא אותי רוקדת בסלון!
עדיין מקריות?
כבר כמה ערבים ברציפות שאני שמה אותה בערב במיטתה, יושבת לידה, שרה שיר או שניים, אומרת לה שאני אוהבת אותה ושנתראה בבוקר ויוצאת מהחדר. פטפטת. ושקט.
יותר מכל אני רוצה להודות לך על שהבנת את נעה ואותי – כל אחת לחוד ואת שתינו ביחד. שהלכת עם הרצונות והצרכים שלי. ושנתת לי שעה וחצי לשבת בנחת עם בעלי היקר בסוף היום, זמן יקר! נתת משמעות חדשה לפתגם "יגעת ומצאת? תאמין!!"

אמא של נעה