לפני כמה ימים חזרתי מפגישה עם משפחה שגרה מרחק של שעה נסיעה מהבית. 
הדרך היתה ירוקה ושלווה וכהרגלי, מצאתי את עצמי משחזרת את מהלך הפגישה במוחי. מנגנון ביקורת פנימי שכזה. 
מולי ישבו זוג מקסים, אנשים משכמם ומעלה שכל משאלתם היתה לישון טוב בלילה ולא לראות את 5:00 בבוקר בשעון. 
ישבנו ועברנו על תוכנית השינה. 
דיברנו על תזונה, על סדר יום, על הקשרי שינה וחלונות שינה ותוך כדי השיחה יושבת מולי האמא המקסימה הזו, פותחת זוג עיניים ואומרת לי שהיא לא מאמינה איזו אימא גרועה היא ובת זוג איומה לא פחות. 
ולמה היא כל כך החמירה עם עצמה?
יומיים טרם הגעתי, במהלך היום שהתפתח לאחד הלילות הכי גרועים שהיה להם מאז נולדה הקטנה, משכה מעט את ההשכבה של הקטנה וויתרה על שנת אחה"צ, כי מרוב יאוש קיוותה שהקטנה, תגיע למיטה עייפה ובלי שום בעיה תירדם כאשר בעצם ההפך הוא הנכון.
בנוסף, ככל שהתקדמה הפגישה, הבינה עד כמה האינטואיציה של בן הזוג שלה נכונה. 
כי הוא משכיב אותה לישון כשעייפה...
הוא נותן לה דייסה לפני האמבטיה (ובעצם מיישם הלכה למעשה את טקס השינה כולל ארוחת הערב) והוא גם נותן בקבוק קינוח אחרי האמבטיה שמעייפת ומרעיבה. 

היה מדהים לראות איך במהלך הפגישה הסתובבה לבן הזוג ואמרה לו כמה שהוא מדהים, איך הוא כל כך יודע מה לעשות וזו לו אבהות ראשונה...

בסיום הפגישה היא היתה נרגשת והודתה לי מאוד. אמרה שבשעה וחצי האלה שבילינו יחד, למדה מה שלא למדה בכל שבעת החודשים האחרונים.

ואני?
אני למדתי מהם עד כמה (יותר ממה שהספרים מלמדים) חשוב האמון בפרטנר שלך.
אומנם אנחנו אמהות ואנחנו חיים בחברה מטריאכלית, אבל יש שם מישהו שהולך לצידנו ו(לפעמים) גם לו יש אינטואיציה "אימהית" שמרוב רעשי רקע, אנחנו לא מצליחות להטות את האוזן ולשמוע אותה.... ​

לפני כמה חודשים יצא לי להתחיל תהליך עם משפחה שלה שני ילדים.
ההורים קיבלו את אותו מייל מפורסם (ראו פוסט קודם) וקפצו על ההזדמנות לעשות שינוי. 

כבר כשקיבלתי את השאלונים ידעתי שיהיה כאן תהליך מאתגר מהסוג שאני אוהבת :-)
מאתגר משתי סיבות. הראשונה, לשני הילדים יש קשיי שינה וההורים מסיימים את הלילה במיטה של הקטנים.
השניה, כי הילד הקטן לא ישן במיטת תינוק אלא על מזרונים ושמיכות. מעין "קמפינג" קטן וחמוד.
מישהו אמר חיי זוגיות?...
נפגשנו אצלם בבית, עברנו על התוכנית, עשינו התאמות למצב המיוחד שלהם ויצאנו לדרך.

השינוי הראשון היה לתת יותר שינה במהלך היום ולהשכיב לישון לפי השעון ולא לפי סימני העייפות והתוצאה לא איחרה לבוא: שיפור משמעותי במצב הרוח של הילדים ושל בני הבית ומיעוט התעוררויות בחלק הראשון של הלילה. אבל עדיין, היו ההתעוררויות באמצע הלילה וההורים היו מסיימים את הלילה אצל הקטנים במיטה. 
מתהליכים אחרים שעשיתי עם משפחות ידעתי שאם ההורים מספיק עקביים, אפשר לראות תוצאות תוך שבוע- שבועיים.
לא הצלחתי להבין איך אחרי 3 שבועות ההורים עדיין מסיימים את הלילה ב"מחנה" של הקטנצ'יק.
לאחר תחקור מעמיק דקה אחרי דקה, התברר שהילד מגיע למזרון כשהוא מנומנם אחרי שנרדם על הבקבוק .
כשהילד ישן, קצת קשה לעשות תהליך למידה :-)...
שינסנו מותניים ליוויתי אותם בשיחות טלפון ארוכות ומכילות ושמנו גז על תהליך ההירדמות בערב. 
ואז הגיע פסח....

היה לי ברור שבמהלך החג והילדים בחופשה יהיה כאן שובר שגרה רציני וחיכיתי לטלפון מיד אחרי החג כדי לתכנן איך חוזרים למסלול. 
הטלפון לא הגיע. ניסיתי להשיג אותם כמה פעמים לשמוע מה נשמע ואיך הולך.
בוקר אחד, אחרי שלא שמעתי מהם קרוב לעשרה ימים, הגיע המייל הבא:

..."שלא תחשבי שאנחנו מתחמקים חלילה. פשוט באמת לא מוצאים את הזמן למרות שכל פעם אנחנו מתכננים להתקשר (המייל הזה מחכה מהבוקר שאסיים אותו ורק עכשיו הגעתי אליו שוב)
"סדרת החינוך" לא ממש עובדת לנו כרגע וכמובן שאנחנו לוקחים זאת על עצמנו. הקטן היה חולה מספר ימים ואח"כ היינו בחופש ושבירת שיגרה מוחלטת ואח"כ שוב עם חום בקיצור לא ממש נוח לסדרת חינוך.
לקחנו מהלמידה איתך מספר דברים חשובים שאנחנו ממשיכים לאמץ אבל כרגע אנחנו צריכים קצת מנוחה בשביל להתחזק ולחזור לסדרת החינוך"...

היינו ארבעה שבועות בתוך התהליך... כבר היה נראה שיש אור בקצה המנהרה ...
מאכזב.
פעמיים. 
פעם אחת כי ממש רציתי והאמנתי שהם יכולים לזכות מחדש בזוגיות שלהם ובשינת הלילה המתוקה והשלווה והפתיע אותי שלא היה להם את הכוחות להתמודד עם התהליך ולהיות עקביים.
פעם שניה, כי אחרי ליווי אינטסיבי וקשר מיוחד שנרקם, הפסיקו את התהליך דרך הודעת מייל.
אני חושבת שהתובנה הכי חזקה שאיתה יצאתי מהתהליך איתם היא שזה לא ה"מה" אלא ה"איך".
יועצת שינה זה לא סתם עוד איש מקצוע. אנחנו נכנסות לכם לחדר המיטות תרתי משמע... ומלוות אתכם כמעט חודשיים באינטנסיביות כמעט יום יומית. 
גם אנחנו נקשרות רגשית אליכם כי אם לא ניקשר אליכם, התהליך לא יהיה אותו הדבר...

אני מניחה שאתם שואלים איך באמת התחלתי...
מדוע הגעתי לייעוץ שינה כבר כתבתי בפוסט הראשון אבל התכל'ס הוא המעניין.
לפני ארבעה חודשים קיבלתי בעיטה קטנה בטוסיק ממקום שבו עבדתי. עבדתי בארגון ציבורי שהוא מוסד ללא כוונות רווח בתפקיד בכיר עם המון אחריות. מסוג העבודות האלה שאי אפשר להפיל את העט וללכת. 
העבודה ליוותה אותי גם אחרי שעזבתי את המשרד. 
ואז אחרי יותר משנתיים (שהיו לא פשוטות) שמחתי שמישהו קיבל בשבילי את ההחלטה והחליט שהפונקציה אותה מילאתי, לא הכרחית לארגון. 
הייתי אז בתחילתו של הסטאז' ורציתי להשקיע את כל כולי בסיום הלימודים.
התלבטתי האם מתאים לי להיות עצמאית ואיך אחרי שכל חיי הייתי שכירה, אצליח לעמוד באותה רמת החיים שהייתי רגילה אליה רק כעצמאית. .
​
אז קרו שני אירועים מכוננים. 
הראשון, חברה של חברה חיפשה מישהו להתנסות בטיפול רפלקסולוגי במסגרת הלימודים. זה לא היה טיפול שגרתי וכלל תשאול ואבחון. 
מהטיפול הזה יצאתי עם תובנה מדהימה שצריך לשחרר ומה שצריך להגיע יגיע. אם אנסה להחזיק את החבל בכל הכוח, לא אהיה שם כדי לתפוס את ההזדמנויות שמגיעות.
עבר שבוע, עברו שבועיים, את מה שלמדתי בטיפול סגרתי בקופסה in the back of my mind. 
המשכתי לחפש משפחות עייפות. בשן ועין הצלחתי לגרד 3 משפחות שהיו מוכנות לתת לי הזדמנות ולהכניס אותי לביתן כדי לנסות לשפר את הלילות שלהם. הייתי צריכה 6...
באחד הבקרים שישבתי על המחשב, קיבלתי הודעה דרך אחת הרשתות החברתיות ממישהי שהכרתי במרכז הערכה במסגרת חיפושי העבודה.
היא שאלה מה שלומי ואם כבר מצאתי עבודה. סיפרתי לה על התחום החדש שקוסם לי ובנימוס, שאלתי אם אכפת לה להפיץ לחברות שלה מייל עם פניה למשפחות עייפות. 
אמרה שתעשה זאת בשמחה וסיימנו את השיחה.

את מה שקרה אחר כך, גם בחלומות הכי ורודים שלי לא יכולתי לחלום...
פתאום מגיע מייל ממשפחה עייפה. חזרתי אליהם ופתאום תוך כדי שיחה, מגיע עוד מייל ואחריו עוד מייל ואז גם יש לי שיחה ממתינה ובקיצור, במשך יותר משעתיים ישבתי מול המחשב על הטלפון והלב מתחיל להשתולל... ובלי להסתכל במראה, כבר הרגשתי שאני נהיית לבנה.
איך אחזור לכל ההורים העייפים? איך אצליח להיפגש עם כל ההורים העייפים האלה?
ללא ספק זה היה בוקר מאתגר. וגם השניים שהגיעו אחריו.
כל פניה קיבלה מענה (אני מקווה שלשביעות רצונם). הייתי צריכה 6 משפחות והגעתי ליותר מכפול מזה. 


זוכרים את מה שקיבלתי בטיפול ההוא?
היקום מזמן לנו הזדמנויות בשפע. אנחנו רק צריכים להיות פתוחים לקבל ולהיות שם ולאסוף אותן.