"למה לא אומרים את הדברים האלה?..."

בכל פעם בנסיעה הביתה מפגישה עם משפחה שמתחילה תהליך יעוץ, אני עוברת בראש שוב על הפגישה. 
מעין מנגנון ביקורת שכזה. מה אמרתי, מה הם אמרו, מה אני לוקחת מהפגישה איתם. 
מכל פגישה כזו, אני יוצאת עם איזושהי תובנה חדשה. 


בצהריים חזרתי מפגישה עם זוג צעיר, הורים לתינוקת חמודה בת כמעט 9 חודשים. הגברת הקטנה לא כל כך אוכלת כמו שצריך וגם לא כל כך ישנה כמו שצריך.
הגעתי אליהם כחלק מסוללה של אנשי מקצוע שהחליטו לקחת: תזונאית, מנחת הורים ויועצת שינה. 
התזונאית- לטפל באי העליה במשקל של הקטנה, מנחת ההורים- כי יש לא מעט אי הסכמות בין ההורים ואותי, כדי לסייע בפתרון הלילות הלבנים. 


לקראת הפגישה, בנוסף לשאלונים, שלחה לי האמא דף מסכם של סדר יום מומלץ המשלב את מה שהתזונאית המליצה למה שמנחת ההורים המליצה. 
אחרי סיבוב בדירה החמודה שלהם התיישבנו לעבור על תוכנית השינה.
היה מאד קשה לנהל את הפגישה. מלא שאלות, לא מעט ויכוחים ביניהם (אתה קשוח, את מתירנית) ולאט לאט הבנתי שיושבים שני הורים שמאד רוצים להצליח בתפקיד החדש שקיבלו, אבל הם מאד מבולבלים.


אחד הדברים שעשיתי איתם זה לעזור להם להבנות סדר יום נכון לקטנה שנוגע בשינה מצד אחד אבל גם נוגע בהמלצות של התזונאית מצד שני. שרטטנו תרשים של איך אמור להיראות יום טיפוסי של הקטנה עם כמות השינה והאוכל שהיא צריכה לקבל. בשלב מסוים, האמא פתאום פותחת זוג עיניים ואומרת: "אני לא מבינה, למה לא אומרים את הדברים האלה?"...


המשפט הזה ליווה אותי בנסיעה הביתה. 
לא הפסקתי לחשוב כמה שהיא צודקת. 
כשנולד ילד, נולדים איתו (בדר"כ) זוג הורים ובדיוק כמו שהילד חדש בעולם גם ההורים שלו חדשים בעולם ההורות ולא לכולם יש מעגלי תמיכה שיכולים לתת כלים שחסרים להורים החדשים וגם לא לכולם יש את המשאבים לממן את הכלים האלה....

היות ולפתרון אמיתי לא הצלחתי להגיע ביני לבין עצמי, הדבר היחיד שנותר לי (כרגע) הוא לבקש מכם להסתכל ימינה ושמאלה ולנסות לראות אם יש בסביבתכם איזה הורה טרי שנראה קצת אבוד.
נסו בעדינות לשאול אם צריך עזרה או טיפ קטן לדרך החדשה שיוצא אליה. 
זה יחזור אליכם בחזרה. מבטיחה.