כמעט חצי שנה מאז כתבתי לאחרונה (ראיתם איך שהזמן טס?) וכבר כמה ימים מרגישה שמתחיל שוב לדגדג לי באצבעות...
זה התחיל ביום חמישי בערב. למרות שהייתי לבושה היטב, קפאתי מקור כאילו אנחנו בעיצומו של החורף. יצאתי לסידור של חצי שעה ממהרת לחזור לאירוח בנושא רצפת האגן בקבוצת הפייסבוק שינה טובה.
ישבתי מול המחשב בסלון, קופאת מקור מתחת לשמיכה מתפללת שיגמר שרק אוכל ללכת לישון כי באותו יום קיבלתי השכמה ב-6:00 לפנות בוקר.
בלילה, הנגריה שישנה לידי לא נתנה מנוח ושוב קמתי טרוטת עיניים כשעל הפרק לו"ז צפוף בדמות מסיבת חנוכה בגן של הגדולה ואחר כך יעוץ שינה.
כאב חד בגרון הסביר לי שכנראה הולך להיות שינוי בתוכניות.
כמו אישה, רעיה ואם מולטיטסקית התחלתי לחפש רופא במקביל להתארגנות הבוקר הרגילה, דאגה למראה החגיגי של הגדולה, כאב בגב התחתון כדי לטבל את כאב הגרון המציק וכמובן מה אני עושה עם הלקוחה העייפה שקבעה איתי פגישה.
וכשהבנתי שלא אוכל להילחם ברוע הגזרה, ההחלטה נפלה.
הודעתי ללקוחה (שעתיים לפני הפגישה) שלצערי לאור המצב, ניאלץ לדחות את הפגישה. בשבילי זה היה נורא. טאבו שלא מכובד לעבור אותו.
ירדנו לגן למסיבת חנוכה, מודה שהרבה אני לא זוכרת למרות שאזרתי את שארית כוחותי וצילמתי ה-כ-ל. הסתיימה המסיבה, ואחרי ביקור אצל הרופא נכנסתי למצב מאוזן, מותשת עד כלות.
ארוחת צהריים- לא היתה מוכנה
כביסה- נערמה במקומה
הבית- מבולגן ומבורדק
המטבח- עדיף שלא תדעו.
קרסתי. החלטתי (או שיותר נכון הגוף החליט בשבילי) שהגיע הזמן לשחרר. כרגע, כדי שאוכל לחזור במהרה להכרה, מה שאני צריכה זה מנוחה טובה.
את העיניים פתחתי לסירוגין כשהבנות המדהימות שלי מקרקרות סביבי לא מבינות איך אמא- יצור כל יכול- שרועה על הספה בחוסר תפקוד מוחלט. שמעתי מדי פעם שאלות של החצי לעניין ארוחת הצהריים וכו' ונדמה לי שגם עניתי.
ככה עד שבת אחרי הצהריים עת האנטיביוטיקה התחילה לתת אותותיה וחזרתי לחיים :-)
הבוקר, בפגישה אצל אמא צעירה ועייפה פגשתי שוב את ה"לשחרר" הזה...
לעיתים אנחנו שוכחות שגם אנחנו כאן ולא רק הבעל, המשפחה, הילדים, העבודה, הבית you name it.
ולמרות שזה קשה אנחנו צריכות ללמוד לשחרר את המקום הכל יכול, להתמסר רגע לעצמנו (עדיף בבריאות ולא בחולי :-) ) ולדעת שיהיה שם מישהו שיתפוס את המושכות במקומנו.
כי הילדים רגועים ושמחים רק כשהאמא רגועה ושמחה...
זה התחיל ביום חמישי בערב. למרות שהייתי לבושה היטב, קפאתי מקור כאילו אנחנו בעיצומו של החורף. יצאתי לסידור של חצי שעה ממהרת לחזור לאירוח בנושא רצפת האגן בקבוצת הפייסבוק שינה טובה.
ישבתי מול המחשב בסלון, קופאת מקור מתחת לשמיכה מתפללת שיגמר שרק אוכל ללכת לישון כי באותו יום קיבלתי השכמה ב-6:00 לפנות בוקר.
בלילה, הנגריה שישנה לידי לא נתנה מנוח ושוב קמתי טרוטת עיניים כשעל הפרק לו"ז צפוף בדמות מסיבת חנוכה בגן של הגדולה ואחר כך יעוץ שינה.
כאב חד בגרון הסביר לי שכנראה הולך להיות שינוי בתוכניות.
כמו אישה, רעיה ואם מולטיטסקית התחלתי לחפש רופא במקביל להתארגנות הבוקר הרגילה, דאגה למראה החגיגי של הגדולה, כאב בגב התחתון כדי לטבל את כאב הגרון המציק וכמובן מה אני עושה עם הלקוחה העייפה שקבעה איתי פגישה.
וכשהבנתי שלא אוכל להילחם ברוע הגזרה, ההחלטה נפלה.
הודעתי ללקוחה (שעתיים לפני הפגישה) שלצערי לאור המצב, ניאלץ לדחות את הפגישה. בשבילי זה היה נורא. טאבו שלא מכובד לעבור אותו.
ירדנו לגן למסיבת חנוכה, מודה שהרבה אני לא זוכרת למרות שאזרתי את שארית כוחותי וצילמתי ה-כ-ל. הסתיימה המסיבה, ואחרי ביקור אצל הרופא נכנסתי למצב מאוזן, מותשת עד כלות.
ארוחת צהריים- לא היתה מוכנה
כביסה- נערמה במקומה
הבית- מבולגן ומבורדק
המטבח- עדיף שלא תדעו.
קרסתי. החלטתי (או שיותר נכון הגוף החליט בשבילי) שהגיע הזמן לשחרר. כרגע, כדי שאוכל לחזור במהרה להכרה, מה שאני צריכה זה מנוחה טובה.
את העיניים פתחתי לסירוגין כשהבנות המדהימות שלי מקרקרות סביבי לא מבינות איך אמא- יצור כל יכול- שרועה על הספה בחוסר תפקוד מוחלט. שמעתי מדי פעם שאלות של החצי לעניין ארוחת הצהריים וכו' ונדמה לי שגם עניתי.
ככה עד שבת אחרי הצהריים עת האנטיביוטיקה התחילה לתת אותותיה וחזרתי לחיים :-)
הבוקר, בפגישה אצל אמא צעירה ועייפה פגשתי שוב את ה"לשחרר" הזה...
לעיתים אנחנו שוכחות שגם אנחנו כאן ולא רק הבעל, המשפחה, הילדים, העבודה, הבית you name it.
ולמרות שזה קשה אנחנו צריכות ללמוד לשחרר את המקום הכל יכול, להתמסר רגע לעצמנו (עדיף בבריאות ולא בחולי :-) ) ולדעת שיהיה שם מישהו שיתפוס את המושכות במקומנו.
כי הילדים רגועים ושמחים רק כשהאמא רגועה ושמחה...
RSS Feed